בימינו אנחנו מדברים יותר openly על אלימות מינית, אך האם זה אומר שאנחנו באמת יודעים עליה יותר? לא תמיד. רבים מהמיתוסים surrounding נושא זה תורמים לסטיגמה ומשפיעים על היכולת של נפגעות ונפגעים לקבל תמיכה ולצאת לדרך ריפוי. לכן, היום נתמקד בפרסום והפרכה של 10 מיתוסים נפוצים, שמפיצים מידע שגוי ופוגעני, שלעתים קרובות משרתות את מי שמאמין להן מבלי להבין את המציאות.
חשוב להדגיש שהקריאה עלולה להיות קשה עבור אנשים שחוו אלימות מינית בכל סוג שלה. שימו לב איך אתם מרגישים תוך כדי הקריאה, וזמנו להשהות או לסיים אותה בכל רגע שתרגישו צורך בכך.
1. מיתוס: “תוקפים ופורצים הם בדרך כלל זרים”
הדימוי של הזבוב במארב ביערות שפרץ מתוך הסרטים והמדיה, שבו הפושע הוא תמיד זר מסתורי, קיבל תפוצה גדלה בשנות ה-70 וה-80, בצל פעילותו של ג׳וזף דיאנג׳לו, שהורשע בביצוע שורה של מעשי פשע נוראיים באותן שנים. באותן תקופות, ההמלצות שניתנו לנשים לצמצם את הסיכוי להפגעות כללו להימנע מללכת לבד בלילה או להתרחק מאזורים מבודדים—ייעוץ מוכר גם היום. אולם, עובדה היא שרוב התקיפות והאונס נעשים על ידי אנשים שהקורבן מכיר—חבר, בן זוג, מכר או בן משפחה—ולא על ידי זרים, כפי שמתעתעות המדיות. בעולם הממוצע, פחות מ-20% מכל מקרי האונס נעשים על ידי זרים.
כדי לטפל במיתוס זה, עלינו לקבל ולהכיר במציאות שהרוב המוחלט של מקרי האלימות המינית נעשים על ידי אנשים הקרובים לקורבנות, ולהביא לשיח פתוח בכל הקשור ליחסים בין מכרים, שותפים ובני משפחה.
2. מיתוס: “רק נשים צ׳יס גבריות יכולות להיות קורבנות של אלימות מינית”
לפני הכל, חשוב לציין שאלימות מינית יכולה ליקרות לכל אדם, בכל מין, וזה לא תלוי במבנה המגדרי או במיניות. המדיה מציגה לעיתים קרובות תמונה של נשים בלבד כקורבנות, אך מחקרים מראים כי שיעור הנשים שנפגעות עומד על כ-18.3%, ושיעור הגברים עומד על כ-1.4%. בקהילות טרנסג׳נדריות ונון-בינאריות, הנתונים מגלים כי כמעט חצי מהן חוו תקיפה מינית במרוצת חייהן. למעשה, הפחדים והמגבלות של קהילות אלו, יחד עם סטיגמה חברתית, מקשות על פניהן לגשת לשירותי תמיכה או לדווח על הפגיעה.
זה מזכיר לנו שחשוב להרחיב את השיח המוסבר ולהכיר בעובדות שמרחיקות לכת ממה שמיוצג תחת הכותרת “שומעים על נשים, אך לא על כל שאר הקטגוריות”.
3. מיתוס: “אם התקיימה חיבה מוקדמת, אין צורך בהסכמה חוזרת”
ההיגיון שייתכן והסכמה נחשבת לנתונה אחת ולתמיד, פשוט אינו נכון. ההסכמה היא תהליך מתמשך, שדורש התייחסות ותקשורת תמידית. גם לאחר שתקופת חברות, סנכרון או קיום יחסים בעבר, כל מפגש אינטימי מחייב קבלת אישור מחודש, rõה שמכבד את הרגשות והרצונות של כל המעורבים. לכן, חשוב להבין שהגדרת ההסכמה היא פתוחה, גמישה וגם חלה בכל נקודת מפגש מחדש.
4. מיתוס: “לא לאפשרות של עוררות מינית יש קשר לאי חוקיות של מגע”
לעיתים, אנשים טועים לחשוב כי יוזמה ליחסים מרצון או היעדר התנגדות, היא סימן להסכמה, אך זו טעות קריטית. לדוגמה, אדם שמנצלת הנטייה הטבעית שלו להנות מיחסי מין שלא בהסכמה מלאה, מציאות שמוגדרת כהטרדת מין, הטרדה או אונס. גם אם אדם נראה “מעוניין” — אין לשלול את ההסכמה לגמרי אם הוא או היא לא הביעו זאת במפורש, והתגובה של כל אדם ומצב משתנה. תפקידנו להכיר שהוא חוב של כל שותף ליחסים לשוחח, לבדוק ולהסכים בכל שלב של הקיום המשותף, ולהיות מוכנים להפסיק בכל רגע שיימצא לנכון.
5. מיתוס: “להסיר קונדום בלי להודיע זה בסדר”
מעשה זה משול ל”רמייה מינית”, והוא ממש לא מקובל. גם מבחינת מניעת מחלות מין וגם מבחינת זכויות הפרט, שינוי באמצעי המניעה חייב להיות בהסכמה חופשית ומודעת. אם שותף מסכים לשימוש בקונדום, כל שינוי במהלך הסקס דורש לקיחת אחריות להבהיר ולהסכים מחדש. זה חלק בלתי נפרד מהכבוד והאמון שמרכיבים את הקשר המיני.
6. מיתוס: “שימוש בדברי הכנסת של טרנסג’נדרים במקומות ציבוריים מסכן נשים”
טענה זו מבוססת על פחד מופרז ומניעת שוויון, שמשרתת אפליה ומפריעה לזכויות קהילות טרנסג׳נדריות. אין שום הוכחה לכך שלשימוש של אישה טרנסג’נדרית בשירותי השירותים הציבוריים יש כוונה לפגוע או לסכן מישהו אחר. להפך, מחקרים מראים כי דווקא, אנשים טראנסג׳נדרים מתמודדים לעיתים קרובות עם הטרדה ופגיעה כאשר הם מנסים להשתמש בשירותים פשוטים, והחוקרים מזהירים מפני חוקים מפלים הפוגעים בזכות שוויון ושוללים מהן את הזכות לגיטימית לחיות בהתאם לזהותן.
7. מיתוס: “אי דיווח מיידי אומר שהקורבן משקר”
רוב הפגיעות המיניות אינן מדווחות, מסיבות רבות ומגוונות. המידע על כך שמרבית הנפגעות והנפגעים אינם מדווחים, גדל עם הזמן, והסטיגמות החברתיות, הפחד, חוסר היכולת והחששות האישיים מונעים מהם לשתף את חוויותיהם. תהליך ההחלמה והתחושה של ביטחון משתנה אצל כל אחד ואחת, ולעיתים ייקח זמן רב עד שיתרחש. ההחלטה לדווח היא קשה ומורכבת, ועלולה לא להיות תואמת את ההיגיון שלנו, אך זו לא עדות לשקר, אלא תוצאה של לחצים חברתיים ומנגנוני הגנה פנימיים.
8. מיתוס: “לבוש או התנהגות מזמינים תקיפה”
האישוש המוחלט הוא שזו טעות מרה. אין שום דבר שמזמין או גורם לאלימות מינית. אלימות היא פעולה של תוקף, שמבוססת על שליטה, כעס או תוקפנות, ולא על התנהגות או לבוש של הקורבן. זו אחריותו המלאה של התוקף להימנע מהפגיעה, והאחריות שלנו היא להגן על עצמנו ולדרוש סביבה שמכבדת ושומרת.
9. מיתוס: “כל סוגי האלימות המינית פחות או יותר שווים במידת ה’אותנטיות’ שלהם”
לא נכון. פעולות אלימות שונות פוגעות במידת רצינותהן, אך כולן מזיקות וגורמות לסבל עצום. גם מעשים שמוגדרים כהטרדה, הטרדה מתמשכת, ניצול במועדון או ביקורת בלתי רצויה, הם חוויות טראומטיות שיכולות להותיר על האדם חותם שהם לא תמיד נראים לעין וכוללים פגיעות נפשיות ורגשיות עמוקות. אסור להשוות בין אלה, ולהאשים את הנפגעות והנפגעים—כל אחד ואחת ראוי/ה לאמפתיה ולתמיכה.
10. מיתוס: “הנפגעות והנפגעים הם תמיד ‘שבורים’ ומושפעים לנצח”
שום נפגע/ת אינו/י “שבור/ה” לתמיד. ההחלמה דורשת זמן, תמיכה, וכלים מתאימים. ההכרה בכך היא חשובה מאוד, כי אף פעם לא מאוחר להתחיל תהליך של ריפוי. אנשים שחוו אלימות מינית יכולים לחזור לחיים מלאים, להרגיש בטוחים, לחוש אוטונומיה ולהתייעץ עם אנשי מקצוע, תמיכה משפחתית או חברים. הנפש חזקה יותר ממה שאנחנו חושבים.
ולאנשים שמבקשים לדעת איך לעזור: הפכו להיות נוכחים, סבלניים, וא־שיפוטיים. ההקשבה ללא ביקורת יכולה לעשות שינוי גדול עבור מי שחווה אלימות. זה חלק מתהליך ההחלמה וההתגברות.
המסקנה
אנחנו צריכים ללמוד ולהבין טוב יותר את המציאות במקום להסתמך על דעות קדומות ומידע שגוי. רק כך נוכל ליצור חברה מכילה, סימפתית ותומכת יותר. חשוב להכיר במה באמת מתרחש, להאמין בקורבנות, ולהיות מוכנים לשנות דעות שגויות שרוויות סטיגמות. בנוסף, עלינו לזכור שהחיים והחוויה של כל אדם הם ייחודיים, וכל פגיעה היא קשה וחשובה.
