כאשר ירדתי מהאוטובוס במרכז מנהטן, הזיכרון הראשון שלי הוא שניסיתי להיראות כאילו אני יודע לאן אני הולך, למרות שבאותה תקופה רוב הטלפונים לא היו מצוידים ב-GPS מובנה — לא היו לי סמארטפון או מכשירים חכמים מתקדמים. במקום זאת, הייתי תלויה בשלטי רחוב, במערכת הרשתות העירונית, וביכולתי לבצע תמרון זעיר להסתובבות רגלית כדי להתמצא ברחובות. התמצאות במרחב הייתה אתגר, במיוחד בלי כלים חכמים, והייתי צריכה לפתח חושים והתמצאות עצמאית כדי לנהל את המשחק.
זה היה בשנת 2012, הייתי בת 19, והתברר שהפעם הראשונה שלי בהשתתפות באירועי גאווה באמריקה.
ההכנות לא היו חלק מהתוכניות שלי. באופן כללי, אני לא מאלה שאוהבים המון אנשים ביחד, במיוחד בקיץ חם ופועל. יחד עם זאת, בשל תהליך שאני עוברת — שהחל עם היציאה מהארון — תכננתי להגיע לניו יורק עם חבר מהקולג’, חבר מ”תumblr” (רשת חברתית שהייתה פופולרית בזמנו), ואם לא די בכך, גם עם בן הזדמנות מהכיתה השמינית. התארגנתי יחד איתם כדי לצפות בתהלוכה המפורסמת של חג הגאווה בעיר.
בגיל 19, לא היה לי בהירות לגבי זהותי המינית. פשוט ידעתי שאני לא הטרוסקסואלית, ושאנשים סביבי מאוד רצו לדעת כיצד אני מגדירה את עצמי. חודשים לפני, יצאתי מהארון למשפחה, וכל הסביבה עדיין הייתה במצב הערכה ובדיקה — כמו חוקר צעצוע שמנסה להבין מה בעצם קורה. כשסיפרתי לבתי הדודה שאני טסה לניו יורק כדי להשתתף בגאווה, הרגשתי כאילו אני מדקקת את הקרקע תחת רגליה, מאחר שאני מנסה להעיר לה שאני לא מאפשרת לה להחליט למולי. ההתרגשות והסיפוק היו חלקיים, כי באותה תקופה עדיין לא ידעתי לומר בוודאות מה אני ומה זה אומר עלי.
אני הייתה עיקשת בהרגשה שראוי לי ושהמקום שלי שם, כי בניגוד לתחושת ההחלטה הברורה שהייתה לי לפני שנה — שלא הייתי הומוסקסואלית באופן חד משמעי — עכשיו התהפכה המחשבה הזו. הרגשתי שהייתי חובת לקבוע על עצמי, להפגין ביטחון כשבעצם הרגשתי מבולבלת ובלתי משוכנעת.
אם גם אתה כמוני, סביר להניח ששמעת סיפורים על אנשים שמגיל מוקדם מאוד יודעים שהם לא הוכיחו את זה באינטואיציה, בחוויות או ברגשות. סיפורים של אנשים שהרגישו משיכה לאנשים מקבוצת המין שלהם, או שאהבו את כולם מהרגע שהגיעו לגן המשחקים.
אבל זה לא היה המקרה שלי. לא תכננתי לחשוב או להרגיש שאני יכולה להיות חלק מקהילת הקווירים עד שגיליתי שאני פשוט כן. מגיל תיכון ואילך, היו לי חברים מכל מיני סוגים, והייתי מאוד נשית — מעולם לא הייתה לי משיכה לחברות ללימודים על פני, ומעולם לא חוויתי משיכה לבנות.
ולכן, כשהתאהבתי בעומק הלב והנשמה שלי במישהו תוך שבוע של שיחה איתו, במהלך שנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה, התקשיתי לעכל את זה. הרגשתי קשה, מוארת, ולבבי הוכיח לי שזה יותר מדי ולפלות, ולא ידעתי איך להתמודד. לא ידעתי שאפשר למצוא אהבה כזו במהירות מטורפת, או להירשם כמה חזק וכמה מוקדם הרגשתי נקשרה אל מישהו.
זיכרון מובהק שזכור לי מאותם ימים באוניברסיטה הוא שליחת הודעה שבה כתבתי: “אני יודע שיש לי רגשות כלפיך, אבל אני לא יודע מה לעשות. אני די סטרייטי, וכל זה מאוד מבלבל.” זה היה רגע שאני מאוד מצחיקה אותי היום, כי כמובן שאני לא הייתי “סטרייטי במיוחד”. כשאני חושבת על זה, אני מחייכת ומנערת את הראש.
אך כמו שאמרתי, מעולם לא חשבתי שקהילת הלהט”ב היא אפשרות ריאלית עבורי. זה לא היה משהו שעמד על הפרק. הדמות ה”פמיניסטית” היחידה שהכרתי הייתה מאגנין מסרט “אבל אני חמודשנייה” — שלא תמיד הבנתי במדויק את מחשבותיה. גם בעונה של “Glee” שבה סנטנה ובריטני יוצאות באופן רשמי — עד שהן אכן התחילו לצאת — זה לא היה חלק מהשיקולים שלי באותה תקופה.
הפחד הפנימי שלי מקביל להיבטים של הומופוביה עצמית שהיו מושרשים עמוק בתוכי, עד שממש לא ידעתי מתי ואיך היא התחילה. מרגיש כאילו היא הייתה שם תמיד, ממין הראוי להודות כי חלק ממנה נשלט על ידי ההורים השמרנים שלי, וחלק אחר מצטבר מחוויות בבית הספר ומהסביבה. לעיתים, היו גם מחשבות שליליות שהושפעו מחוויות חינוכיות וחברתיות, שהביאו אותי למקום שבו מרחב ההכרה העצמי היה מעורפל ומבולבל.
זה דרש זמן רב, המון סשנים עם Tumblr, וטריליונים של מפגשים בטיפול כדי להתחיל לנתח ולהרפות ממה שהוטבע בי באופן חונק. באותם ימים, הייתי גם מתמחה בארגון חינוך מיני, וכך, תוך כדי עבודה, התחלתי לתהות על עצמי יותר ויותר. זה היה מובן מבחינתי שהשינויים האלה היו ממילא חלק מהתהליך שלי להתפתח לישות שלמה. לא מפתיע שהשנים ההן — קיץ 2012 — היו הרגע שבו, ירדתי מהאוטובוס והגעתי אל תוך אחד מתוך הפסטיבלים הגדולים בעולם לגלות את הקהילה שלי.
והנה, במקום להיות בלב ההמון, בחרתי להישאר במעט הפסקות, במקום שקט, לצפות בתהלוכה מרחוק, לשתות לימונדה עם שלושה חברים משש קבוצות חיים שונות שלי. החלקתי אל תוך אותו מרחב לא ברור, מבלי לדעת באמת מי אני ומה אני רוצה, ומבלי שתוכניותי או מצבי הרוח יהוו סממן לבחירה.
אחרי כל העקשנות וההבטחות שהצרתי לעצמי, עדיין לא הייתי בטוחה אם אני שייכת למקום הזה באמת. הרגשתי שאנשים מביטים בי, מנסים לנתח סימנים עדינים לבדוק אם אני חלק מקהילת הלהט”ב או אנשים שבאו פשוט כדי לבלות. גם אני פניתי באותו הכיוון, והייתי מנסה להלביש על עצמי תוויות זהות שיתאימו לי. “לסבית” הרגישה מגבילה מדי, ו”בי” — כמו ג’קט שאינו מובל – לא מצא חן בעיני. ניסיתי גם את המונח “פנסקסואלית”, אבל גם זה לא החזיק מעמד. לא ידעתי איך לבוש, באילו סגנונות מוזיקה להאזין, וכלום לא הרגיש מדויק.
שנים תמימות, ההגדרות שהגדרתי לעצמי היו תלויות באדם שאני יוצאת איתו באותה תקופה, והתחושה הייתה שאני מגדירה את עצמי לפי הקשר, לא לפי מי שאני באמת.
עם הזמן, המצב השתנה. בניתי קשרים רבים יותר עם קהילת הלהט”ב, קראתי, קראתי עוד, ולמדתי תיאוריה קווירית. בהמשך, נאלצתי להתמודד עם הרגשות שלי בזמן שהייתי בכיתה, והיו לי מנטורים שהבינו אותי ונתנו לי לגיטימציה לחרקתי ולבלגתי. התחלתי לצאת עם מישהו שזכרתי שהכחיש אותי כששיניתי תוויות מדי שבוע עד שהן תפסו. והאינטרנט שלי התקדם, וקהילת הרשתות שלי הייתה כל כך קווירית, שהרגשתי שהזהות הקווירית היא חלק נורמלי מחיי.
הפסקתי לחוש צורך ליצוא את היציאה מהארון שוב ושוב — גם שאנשים עדיין מנחשים — והפסקתי להרגיש שתוויות אומרות לי מי אני. הרגשתי יותר בטוחה, יותר מחוברת, ויותר שלמה עם עצמי.
כמעט עשור עבר מאז שהייתי בצדדים של גאווה בניו יורק, ואני לא מצטערת כלל על זה שלא הייתי “בעניין”. הייתי בדיוק במקום שהייתי צריכה להיות בו אז. בפעם הראשונה שבה התחלתי להאזין למה שהגוף והנפש שלי מבקשים, התחושה שהייתה לי היא שהחלטות שהייתי עושה עכשיו — לא תהליך מסודר מוכן מראש — הם התהליך שלי, והם חשובים בדיוק באותה מידה. ההשתתפות בפסטיבל הייתה נקודת מפנה עבורי, לא בגלל שהייתי רוקדת על משטח מכוסה בקשתות, אלא כי התחלתי באמת להקשיב לעצמי, לדרישות שלי, ולצרכים שלי — משהו שהייתי רחוקה מאוד מלהעריך עד המפגש הזה. לא עזבתי יותר “מוצהרת” וגאות — אבל זה עשה לי טוב. היה לי יותר ביטחון, יותר קירבה לקהילת הקווירים, ויותר חיבור לעצמי.
אני לא יודעת באיזה שלב את/ה במסע שלך, אבל אני יכולה לומר שאין חולצה שצריך ללבוש, אין לוח זמנים מחייב, ואיש לא מחפש ממהר לאיש. כל אחד יגיע לדרכו בקצב שלו — וגם אלה שמגיל צעיר יודעים בדיוק מי הם, הולכים באותה דרך – גם הם עוברים שלבים של בלבול, חוסר ודאות, וטעויות. זה חלק human.
כשאני עובדת עם מתמודדים על שחרור מהשפעת הפטריארכן הפנימי ולחקור את הזהות המינית שלהם, אני שואלת אותם, “מה תוכל להשיג אם תכתוב תסריט חדש לעצמך?” שאל את עצמך גם את השאלה הזאת. מה אתה עשוי למצוא אם תבחר לזרום עם תסריט חדש? מה תוכל להרוויח פשוט על ידי השלכת הישן? חקור את עצמך, כי בכל שלב שתהיה בו, אתה שווה להכיר אותך באמת — כבר עכשיו, בדיוק כפי שאתה.
אם את/ה מרגיש/ה כמו שאתה מתרחק/ת מפאנל ההדרכה, או מפסטיבל, זה בסדר. אני רואה אותך. את/ה תמיד מוזמן/ת ל-‘המסיבה’, גם אם את/ה לא רוצה להיות שם בפועל. אם את/ה זקוק/ה לעוד זמן ללמידה ולחקירה, קח/י אותו. פתח/י קהילות באינטרנט, הצטרף/י לדיבורים בתוך דקלים ומודעות, צפה/י ב వీడియోים שגורמים לך להיבהל, חפש/י תשובות בגוגל — וגם את השאלות שלא חשבת לכתוב — התבד/י ביומן, פנה/י למרכז קהילתי קווירי אם קיים בסביבתך. אל תאשימי את עצמך על חוסר הידע או על ההבדלים שלך מהעולם המושלם שדמיינת.
רמת ה”חשיפה” שלך לא מציינת דבר על היותך קווירי. ההליכה לגאווה אינה חובה, ותוויות אינן מחייבות אותך. תנסה תוויות, תשליך, תקח מחדש — תכתוב את התסריט שלך מחדש. קח את הזמן שצריך — זה חלק מהתהליך.
היי, אני קאסנדרה. אני כאן, אני קווירה ודימיסקסואלית, ורוצה שתדעי/י שיש לך את כל הזמן שבעולם לנסות ולאתר את עצמך.
